גלריה "ירין שחף – פס,פורט" מציגה: תערוכת ציורים של איתי שמואלי

גלריה " ירין שחף – פס, פורט" הממוקמת ב'בית ירין שחף' – ביה"ס למקצועות האיפור היופי מציגה תערוכת ציורים של האמן איתי שמואלי. התערוכה מתמקדת ב"בעל בית" במרחב החברתי, התרבותי והרגשי.

ירין שחף, בעל הגלריה ומנהל בית הספר למקצועות האיפור הסטיילינג והתסרוקות, מסביר: "הגלריה לאומנות הוקמה בבית ספר למקצועות היופי, על מנת לקרב את תלמידיו לעולמות האמנות ולגרום להם לפתח השראות שונות.

גלריית פס, פורט – בית ירין שחף
בית הלל 10,תל אביב
א'-ה': 10:00-18:00 ו': 10:00-13:00

פתיחה תתקיים יום חמישי, 3/11 בשעה 19:30 . התערוכה תוצג לקהל הרחב בכל חודש נובמבר

על התערוכה "בעל בית" מאת: מר מנחם גולדברג

זה זמן מה שהמושג ׳בית׳ עומד במרכזו של אחד המאבקים הציבוריים המשמעותיים בארץ ובעולם. מחולל שיח כלכלי-פוליטי. בהתאם, המונח ׳בעל בית׳ מעורר אצל רבים תחושות מועקה. בעיקר מאחר ועבור אחרים משמש המונח כתירוץ להתנהלות נצלנית ופוגענית. זו אינה דרכה של האמנות.
——
העיסוק ב׳בית׳ הפך שגור במחשבה ובאמנות מאז המאה ה-19 ובמרוצת המאה ה-20. במובנים רבים סיפורו של ה׳בית׳ הוא סיפורה של החברה המערבית המודרנית הפוסט-תעשייתית. התפתחות הערים וצמיחת הבורגנות יצקו פרשנות חדשה למושג הבית. הבעלות: הפרטיות והריבונות, שעוצבו בידי הבורגנות הצרכנית-ליברלית-קפיטליסטית, נוצלה כעת בעיקר להשגת חיי-נוחות ורדיפה אחר התענגות (אסורה). כך, לצד היותו מרחב של פרטיות ריבונית – משל ׳ביתו של אדם הוא מבצרו׳ – הפך הבית גם למקור של תחושות אימה ומועקה; למקום שצופן סודות.

איתי שמואלי, שמן על קנווס

ה"בית" זוכה לתהודה בשדה התרבות בעיקר הודות למונח הפסיכולוגי שטבע הפסיכיאטר הגרמני ארנסט ינטש (ב-1906), אך שהפך מוכר בשל זיגמונד פרויד (ב-1919): אלבייתי (Unheimlich) . המושג אלבייתי של פרויד ביקש לתפוס את אותה תחושה של זרות שמופיעה באופן לא צפוי דווקא ביחס למוכר. נניח, האופן שבו החייתי פוגש במתורבת, כמו בציור ״בעל בית״. תחושה של רתיעה המתרגשת דווקא ברגע של קירבה אינטימית. נניח, הרגע שבו האמת – הממשי – מכה בך. כמו בציור ״אישתו״, שם ההתענגות המינית העצמית כורכת יחד את הממשות (האישה שבפתח), והדימוי (הציור על הקיר), והממשות-הדמיונית (מה שנראה בטלוויזיה) ביחסי חליפין מעגליים ללא מוצא.

חוויית הזרות והמוזרות קשורות למפגש עם הזהה (מה שחוזר על עצמו) שעולה ומופיע מבעד להבדל ולשוני. (כמו שנרמז בהצבת שני ציורי הפורטרט). חוויית הדיסוננס – המעיקה, המאיימת – רומזת ומהווה פתח למפגש אפשרי עם המודחק, הטראומטי, הלא-מודע. זו אפשרות עליה מעידות הדלתות הפתוחות למחצה מגלות-מסתירות, מפתות-מרתיעות, נפתחות כדי לאפשר לתנועת הסיפור והפרשנות להופיע. מזמינות את המבט פנימה, עוד. אחרי הכל אלו ציורי תפנים. (במובן זה עומדות הדלתות כאילוסטרציה – הכפלה וחזרה – של הציור עצמו. של העמדה האמנותית.)

באופן מובהק קשור האלבייתי למבט – למה שרואים ומה שלא רואים; למה שמנסים להסתיר – (לדוגמה בציור ״גנוז״), ולמה שמתעקש להופיע בכל זאת (לדוגמה בציור ״מדיום״); לפער בין מה שניתן לייצוג ומה שלעולם חומק וגודש ושופע ולפיכך לא ניתן לייצוג/תפיסה. מבטו של הצופה שהובל בתחבולות רטוריות – קומפוזיציות מסוגננות ומנומקות וצבעוניות מובהקת (מעין תגובה למציאות מסוגננת ומנומקת: קולנועית, טלוויזיונית) – אל תוך הציור פוגש שפע של מבטים: מבטים חלולים, מבטים מוסתרים, מבטים מופנים, מבטים עיוורים. אלו לא סוגי מבטים כי אם סוגי פעולות. (בולט בהקשר זה הפניית המבט בציורים ״סטודיו אדום ו-״זריחה״). דבר מה מתרחש, והציור הופך באחת לזירת התרחשות בכוח המבטים.

הדגש ששם שמואלי על המבטים קובע את המציאות כשיכפול בלתי ניתן לצמצום של דימויים מחד, ומאפשר את הפרישה והקריאה של יחסי הכוחות שמארגנים את הדימויים הללו מאידך. הקביעה הראשונה מאפשרת לשמואלי להציב את הדמיון (הדימוי המדומיין) כמקור לציור – הציור במובן זה יכול להזכיר חלום, סצנה קולנועית, פריים. זהו מעין אוסף של ׳דימויי מציאות׳ (׳מוכרים׳) המתארגנים מחדש לדימוי שעוסק באי-הנחת שמתלווה למפגש במוכר, בזרות והמוזרות של הסביבה הביתית. הקביעה השניה מאפשרת לשמואלי לפרוט את אותם דימויים לרשת יחסים בין צבעים, וצורות, וחומרים ופעולות. לחולל כוראוגרפיה של יחסי כוח: כלכליים, פוליטיים, חושניים ונפשיים.
—-
מיהו בעל הבית אם כך? האם זה הדימוי – שבתוכו אנו לכודים? הצייר – יוצרו של הדימוי? האם בעולם שבו הדימוי ויוצרו, הדימוי והעולם, אחוזים יחד יש בעל בית? התשובה כנראה לא תבוא מהאמנות. זו לא דרכה. במציאות יש בעל בית. במציאות נמצא/ת הצופה.

תערוכה: איתי שמואלי, ״בעל בית״, גלריה Pass,Port בית ירין שחף. רחוב בית הלל 10 תל אביב